<h1>ראבי"ה סימן תת"מ</h1>
<h2>דף יד:</h2>
ובמועד מצי למישרי נידוי כדתנן בפירקין. ואם לא התירו לו (סלקא בתיקו) אם נוהג נידויו ברגל או לא לא איפשיטא, [ט"ו ע"א] אם מניח תפילין אם לאו [סלקא בתיקו] ומדרבי אליעזר שברכוהו והיה מניח תפילין כדאיתא בפרק ארבע מיתות [ס"ח ע"א] ליכא למפשטא, דהתם רבן גמליאל שהוא נשיא אסכים בהדייהו כדאיתא בפרק הזהב [נ"ט ע"ב] ואפילו הכי הוה מנח להו בשעת מיתתו, דאיכא למימר מתוך שהיה גדול בתורה, לא היה משגיח עליהם, ואף על גב דהם היו מתרחקים ממנו.
הלכות מצורע לא הוזקקתי לפרש דכיון דכהן לא חזי ליה ולא בקיאין למיחזי, ולא נהגי ביה בזמן הזה כל דיני מצורע, אבל מרחיקין מהם מפני הסכנה.
<h2>דף טו.</h2>
ומנודה אסור לספר ולכבס עד שיתירו לו ואם מת בנידויו סוקלין את ארונו ולא שיעמידו עליו גל של אבנים כעכן, אלא בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו.
ומנודה חייב בעטיפת הראש כאבל דתניא מתעטפין ויושבין כאבלים [וכמנודים] וכו' עד וכן אתה אומר במנודה ואבל, וליתא לדיחויא דאביי, וכן אסור בשאילת שלום.
ומנודה [שונה ושונין לו] מושכר ונשכרין. מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח ויפסיד תלמודו. ושמע מינה דמותר בעשיית מלאכה.
<h2>דף טו:</h2>
ואיבעיא לן אי מנודה חייב בקריעה ובכפיית המטה, ואם אסור ברחיצה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ולא איפשטא. ואם ירא שמים הוא ראוי (היה) להחמיר כדי שיתכפר. ואף על גב דרבי אליעזר חזינן בפרק הזהב [בסופו] [נ"ט ע"ב] דכשברכוהו קרע בגדיו וחלץ מנעליו וישב על גבי קרקע (ואף על גב דהוי מניח תפילין כדפרישית לעיל), לא פשיטינן מיניה דאיכא למימר מחמת צער עשה. אי נמי החמיר על עצמו, [ואף על גב דהוה מניח תפילין כדפרישית לעיל, החמיר על עצמו] בזה, דאדם חשוב שאני, אבל ביטול מצוה כגון הנחת תפילין לא אשגח בהו, כדאמרינן בפירקין [כ"א ע"א] הלכה הקובר את מתו לגבי תפילין רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ וכו' עד מצוה שאני, והכי נמי בדבר זה לא השגיח על נידוים.
<h2>דף טז.</h2>
אמר רבא מנלן דקבעינין [בי דינא] ומשדרינן מבי דינא שליחא דבי דינא שנאמר [במדבר ט"ז] וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם וגו'. ומנא לן דמזמנינן לבי דינא שנאמר [שם] היו לפני ה' וגו'. לקמיה דגברא רבא דכתיב לפני ה'. את ופלניא דכתיב אתה והם ואהרן. דקביעינון זימנא, דכתיב מחר. זימנא בתר זימנא דכתיב [ירמיה מ"ו] קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד. ומנא לן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר דלא מתחזי. כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר וגו'. וגרסינן בפרק הגוזל בתרא [קי"ב ע"ב] אמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי, והני מילי לשמתא אבל לפתיחא לא מאי טעמא ממונא קא מחסר ליה דבעי למיתב זוזי דפתיחא. ומנא לן דמשמתינן דכתיב [שופטים ה'] אורו מרוז וגו'. ובפרק שבועת העדות [ל"ו ע"א] [ארור] בו נידוי בו קללה בו שבועה, בו [נידוי דכתיב אורו מרוז] דהכי סברא דגברא רבה פלניא דכתיב אמר מלאך ה'. ומנא לן דמחרימין דכתיב אורו ארור דאכיל ושתי בהדיה ודקאי בארבע אמות דיליה דכתיב יושביה. דפרטינון חטאיה בבי דינא בציבורא דכתיב כי לא באו לעזרת ה' וגו' דמפקרינן לנכסיה דכתיב [עזרא י'] וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים וגו' ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשביעין דכתיב [נחמיה י"ג] ואריב עמם ואקללם [ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים] וגו', ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה דכתיב [עזרא ז'] הן למות הן לשרושי הן לענש וגו'. ואי מפייס בעל דיניה לאלתר שרינן ליה דאמר שמואל טוט אסור טוט שרי. שמתא שם מיתה שיפורי שנפרעין ממנו מאי תברא תברי בתי רמי. והני מילי דשרינן לאלתר לממונא, אבל אי אפקיר בצורבא מרבנן לא שרינן עד תלתין יומין ואפילו פייסיה.
ועל דבר פריעת ממון אם שמתוהו ומת בשמתיה, נחתינן לנכסי יתמי ופורעין ליה, כדאיתא בפרק גט פשוט [קע"ד ע"ב] ובפרק שום היתומים [כ"ב ע"א]. ובפרק הגוזל בתרא [קי"ג ע"א] מפרש כולה עניינא דשמתא דמתרין ביה שני וחמישי ושני, הני מילי לממונא אבל לאפקירותא משמתין לאלתר. גרסינן בפרק מקום שנהגו [נ"ב ע"א] בר נתן אסייא אתא מבירי לפומבדיתא ביום טוב [שני] של עצרת, ושמתיה רב יוסף אמר ליה אביי ולנגדיה מר נגודי אמר ליה דעדיפא מיניה עבדינן ליה דבמערבא מימנין אנגידא דבר בי רב, ולא מימנין אשמתא וכו' שמעינן מיניה ומכמה דוכתי דעוברי עבירות ראוים לנדותן. והדין נותן אם מנדין על כבוד הרב קל וחומר על כבוד שמים, דגרסינן בפרק מי שמתו [י"ט ע"א] אמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות מנדין לכבוד הרב והתם מפרש לה שפיר, וגרסינן בירושלמי [ה"א] העושה דבר שלא כשורה חייב נידוי.
תנו רבנן מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לעירו אינו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, וכגון שאינו רבם, מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד מן התלמידים שנידה ומת חלקו אינו מופר. שמע מינה תלת שמע מינה תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי ושמע מינה כל אחד ואחד מיפר חלקו ושמע מינה הני בי תלתא דמשמתי [לא] אתא ביה תלתא אחריני ושרי. והכי הילכתא.
תנו רבנן אין נידוי פחות משלשים יום ואין נזיפה פחותה משבעה. ונזיפת נשיא שלשים יום, אמר שמואל ונידוי שלנו כנזיפה שלהם, דהיינו שבעה, ונזיפה דידן חד יומא. והיכי דקאמר ליה כמה חצוף האי גברא הוי נזיפותא. ונהיג נזיפותא חד יומא, כעובדא דההיא איתתא וכו' [ע"ב]. ירושלמי [ה"א] אין נידוי פחות משלשים יום שנאמר [במדבר י"א] עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם [והיה לכם לזרא] א' כתיב ה' קרי, ללמדך שנתנדו לשמים, ואין נזיפה פחות משבעה שנאמר [שם י"ב] הלא תכלם שבעת ימים. רבי יהושע בן לוי שלח בתר חד גברא תלתא זימני ולא אתי, שלח ואמר ליה אילולי דלא חרמית בר נש מן יומיי הוינא מחרים לההוא גברא, שעל עשרים וארבעה דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהם. [עזרא י'] וכל אשר לא יבא לשלשת ימים וגו', וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי וכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי והמבזה את הזקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי. וכולהו מפיק לה התם ממתניתין. ואף על גב דקאמר הכא אפילו לאחר מיתה דמשמע דכל שכן בחייהם. ובמדרש [רבי] תנחומא בפרשת ואתחנן [סי' ו'] משמע שנענש על שאמר לישראל [במדבר ל"ב] תרבות אנשים חטאים, ומסיק התם אמר ליה ממך למדתי וכו', אמר ליה אני אמרתי להם ואתה אמרת לאבותיהם, משמע דעונש חירוף מתים גדול יותר מן החיים. וכן נהגו הקדמונים לומר חרם שלא להזכיר לרעה את שוכני עפר. ואמרינן [חולין ז' ע"ב] גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ומיהו המקבל פני חיים גדול יותר מן המקבל ורואה אותם במיתתם כדאיתא במסכת חגיגה [ה' ע"ב].
<h2>דף יז.</h2>
ירושלמי לא סוף דבר חכם שנידה אלא אפילו חבר. רבי חייא בשם רבי יוחנן זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי. ולא ידענא מאי פירושו דהא מנדין על כבוד הרב [ושמא] הכי קאמר שנידה כהלכה, ומיהו לא נתכוין אלא לרווח שלו שישתכר בהתרת הנידוי הילכך אינו נידוי.
[גרסינן בנדרים] [ז' ב'] נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו. אמר רב גידל אמר רב השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שמזכירין שם שמים לבטלה שם עניות מצויה, מפני שעני חשוב כמת וכל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. והיכא שנדוהו על אזכרת השם מצי למישרי ליה לאלתר כעובדא דרב הונא. ותלמיד חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו, לאלתר אי בעי. גרסינן במכות [י"א ע"ב] [אמר רב יהודה אמר רב] נידוי על תנאי צריך הפרה, ואפילו מעצמו מנלן מיהודה דכתיב [בראשית מ"ג] אם לא הביאותיו וגו', ואפילו קיימיה לתנאיה. והני מילי כשהתנה בדבר שאין יכולת בידו לקיים אם לא בסייעתא דשמיא, אבל בתנאים אחרים לא. וקללת חכמים אפילו בחנם היא באה מנלן מאחיתופל וכו'. וקללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנא לן מעלי. ונידוי בחלום צריך הפרה בבי עשרה דתנו הילכתא, כדאיתא במסכת נדרים [ח' ע"א], והתם מיפרשא כוליה מילתא.
וכד חיילא עליה שמתא חיילא על כל רמ"ח איברים דכן חר"ם בגימטריא הכי הוי וכד מישתרי ליה נפקא מיניה דכתיב [חבקוק ג'] ברוגז רחם תזכור וכו'. אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה. ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא קשקיל ואכיל רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליה תיהוי בשמתא, אמר ליה אדרבה את תהי בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי לא נתחייבתי, אתא שאיל לבי מדרשא אמרו ליה שלו נידוי שלך אינו נידוי מאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך לא ידענא ליה זיל גבי נשיא דלישרי לך, דתנא נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויפר לו. ובירושלמי [ה"א] מייתי ליה כהאי לישנא אם ממון נתחייבתי לך דילמא נפשות, אמר ליה שרי לי ואנא שרי לך הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך נידוי והלך זה ונידה אותו נידויו נידוי. מת אחד מהמנדים הנשיא מתיר [רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו. ולא כן אמר רבי יהושע בן לוי הדה דאת אמר בשאין שם נשיא אבל אם יש שם נשיא הנשיא מתיר וקמת מה דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל בשלא חזר בו] ונראה לי דהכי פרושו כשחזר ונכנע המנודה, שאם נפרש שחזר בו המנדה הלא נשיא מתיר אם אינו יודע מי נידהו, ומי יודע אם חזר בו המנדה. משמע מהתם שאין להתיר אלא אם כן נכנע ומבקש היתר.
